יום שני, 26 בפברואר 2018

ריו דה ז'נרו - עיר, אנשים, קרנבל - שמח


ריו דה ז'נרו – פרוש השם: הנהר של ינואר. זהו החודש שבו הגיעו הפורטוגלים הראשונים למקום וחשבו שהגיעו לשפך של נהר... לאחר שהכירו את האזור התברר להם שזהו אחד מהמפרצים הרבים לחופה של ריו. העיר שוכנת לחופי האוקיאנוס האטלנטי ומפרצים רבים לה. חופי הים צבועים בחול דק ובהיר. והעיר עצמה ירוקה ומלאה בצמחייה כשמידי פעם מזדקרים הרי גרניט, שרידים עתיקים מפעילות וולנקית.
אנחנו הגענו לכאן עם חששות משום שנאמר לנו ששוד וביזה הם שגרת המקום. למזלנו לא חווינו זאת. להיפך – אווירה נינוחה, שמחה - וכך העברנו את השבוע בברזיל.


הסמל של ריו מאוד מפורסם ומציץ מכל גלויה אפשרית (של ריו) – זהו פסל "ישו הגואל" שמתצפת אל העיר. פסל ענק שנבנה ב-1931, המתנשא לגובה 38 מטרים בדמותו של ישו וממוקם בראש הר הקורקובדו. ההר כולו מכוסה ביער טרופי צפוף, יער טיז'וקה.
בשל גודלו של הפסל ומיקומו הגבוה הוא נראה כמעט מכל מקום בריו דה ז'נרו וסביבותיה, אבל רק כשעומדים למרגלותיו של הפסל ניתן באמת לחוש את עוצמתו וגודלו. אל הפסל מגיעים בשני רכבלים. ב-2007 נבחר הפסל לאחד משבעת פלאי תבל החדשים שנבנו בידי אדם.
אתר נוסף לתצפית מרהיבה על העיר הוא הר הסוכר שנקרא כך מכיוון שהוא מזכיר חרוט סוכר מזוקק, בדומה לאלו שיוצרו בבתי החרושת לסוכר בברזיל.

בכל התצפיות אפשר לראות את הפאבלות, שכונות צפופות ועמוסות שנמצאות תמיד בשולי האזורים העשירים. סביב הפאבלות נרקמים תמיד סיפורים מסמרי שיער על פשע ועוני. החלטנו לראות את זה מקרוב. היעד פאבלה רוסינייה – עלינו עם קרלוס – מדריך טיולים שגר וחי בפאבלה ולקח אותנו לבקר בשכונה שלו. קרלוס, צנום ושחרחר, חסר שיניים. פגשנו אותו מחוץ לדלת המלון, לא האמנו שזה האיש שיוביל אותנו בסיור. אבל כעבור דקה שמענו אותו (באנגלית רהוטה) והחיוניות והחביבות שלו שכנעו אותנו שאנחנו בידיים טובות.

הפאבלה היא שכונה שבה גרו העבדים השחורים שהובאו מאפריקה על ידי הפורטוגלים. כיום בני המעמד הנמוך ואנשים בעלי קשיים כלכליים גרים שם. חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא השתלבו בחברה הברזילאית. הפאבלה בנויה לרוב מבקתות ופחונים שנבנו בבנייה לא חוקית, ללא מערכות מסודרות של ביוב, מים וחשמל. הפאבלות מהוות זירת פעולה לפשע ולסמים, ולכן לילדים שנולדו בפאבלה אין סיכויים גדולים לצאת ממנה ולהשתלב בחברה הברזילאית. דרכי הגישה והתחבורה אל תוך הפאבלות הן דרכי עפר במקרה הטוב ולעיתים אין כלל כבישים המחברים אותם אל שאר חלקי העיר.


בכל השנים הפאבלות היו מבנים ארעיים שנבנו מחומרים מתכלים כמו קרטונים ופחונים ונהרסו חליפות על ידי השלטונות בגלל בניה לא חוקית. רק לאחרונה אחרי ביקור האפיפיור שפנה אל השלטונות וביקש שלא יהרסו יותר את הפאבלות – הפכו השכונות הללו לשכונות עוני קבועות בשולי השכונות העשירות.
קיימות כ-750 פאבלות. כמו שקרלוס הגדיר – אנשי הפאבלות הם העבדים של ברזיל העכשווית. עשינו את דרכנו בין הבתים. אנשים גרים בחדר אחד, לרוב ללא חלונות, בצפיפות שאי אפשר לתאר. המבואות והדרכים שבין הבתים ברוחב של 40-50 ס"מ. נאלצתי ללכת על הצד הצר שלי... חוטי חשמל שעוברים בעירבוביה, ביוב ומים זורמים מכל עבר.



בהדרכה של קרלוס הרגשנו שהוא מדבר מדם ליבו. כועס מאוד על השלטון בברזיל. כל מי שפגשנו – בלי יוצא מין הכלל – דיבר על השחיתות ועל השוחד שזה עניין יום יומי בכל רשויות השלטון ברזיל .
בריו חווינו את כל הניגודים האפשריים – הרים ומצוקים כנגד חופי הים הקלאסיים של קופקבנה ואיפנמה. עניים מרודים ועשירים גדולים – בתים מפוארים לעומת בתי הפאבלות. קונטרסים בלץי אפשריים.
אבל מעבר לנופים מה שמאוד מיוחד כאן זה הנוף האנושי.


הגענו לימי הקרנבל בריו והתמקמנו בחוף הקופקבנה. הגענו לחגיגה עצומה. העיר שמחה. מזג האוויר חם ולח. מידי פעם יורד גשם – וולקאם טו זה ביג פארטי. ארץ טרופית. עצים טרופים, אנשים שותים מקוקוסים ברחוב, אננס מוגש בכל ארוחה. והאנשים -  מכל הסוגים, מכל הצבעים ובכל הגילאים - המוני אנשים ברחובות מהלכים בבגדי-ים מינימליים,  בחורים הולכים רק עם בגד ים וללא חולצה והבנות... במקרה הטוב איזו חזיה קטנה, אבל גם שתי מדבקות של נצנצים על הציצים מספיקות כדי לצאת לרחוב. יש כאן הרגשה שהכל מותר והכל בסדר.




הקרנבל
אז מה זה הדבר הזה שבגללו מגיעים לכאן מיליונים מכל העולם?
הקרנבל מתחיל כל שנה חמישים יום לפני חג הפסחא ונמשך כשבוע ימים, אבל נערכים אליו כל השנה. תחילתו של החג במאה ה-16 כחג דתי, נחגג בצורות שונות בעולם הנוצרי כולו, בצרפת ובעוד מקומות בארה"ב מוכר כמרדי-גרא.
בברזיל לבש החג עם השנים צורה ומימדים מיוחדים... במהלך ימי הקרנבל מתרחשים ברחבי ברזיל תהלוכות רחוב עממיות שנקראות בלוקוס, משאית עם נגנים או רק מוזיקה ורמקולים ענקיים נוסעת לאיטה וסביבה המוני אנשים שמחים במסכות ותחפושות רוקדים וצוהלים ברחובות.
אנחנו הלכנו לבולוקוס האלו ומצאנו את עצמנו עם נהרות אדם – כמובן שכישראלים מיד בדקנו את סידורי הביטחון והזהירות – לא מצאנו אותם.



לקרנבל הברזילאי מוניטין של חגיגת "שכרון חושים", מתמסרים למוזיקה ולתענוגי שתייה, ומין... הכל מותר. צעירים שמתגפפים ומתנשקים בכל פינה, רוקדים ושרים. עוברים ממסיבה למסיבה והכל ברחוב.
חוץ מחגיגות הרחוב יש את הארוע המרכזי בסמבדורום. קנינו כרטיסים מראש למופע המרכזי של הקרנבל. זו תחרות שנערכת כל שנה בימי הקרנבל בין מועדני הסמבה הגדולים בסמבודרום – איצטדיון ענק הנפרש על פני רחוב באורך של מאות מטרים ומכיל מאות אלפי צופים היושבים על טריבונות משני צידי הרחוב – עם מקומות מסומנים.



התחרות הזו מתנהלת כמו ליגת אלופות בכדורגל – יש טורניר שמתרחש כל השנה והמנצחים עולים לליגת האלופות, כאשר הגמר מתנהל בין 16 המועדנים הטובים ביותר במהלך ימי הקרנבל.
בתחרות יש שופטים והיא מתנהלת על פי חוקים מאוד קשוחים. בתי הספר לסמבה אלו הם למעשה מועדוני שכונות שמתארגנים לתחרות במשך חודשי השנה. כל בית ספר מציג את מרכולתו על פי נושא נבחר בתהלוכה לאורך הסמבודרום ולעיניהם של עשרות אלפי צופים וביניהם גם השופטים. משך הזמן של התהלוכה הוא בין 62-72 דקות, חריגה בזמן מורידה נקודות.



המצעד של כל מועדון מורכב מחמישה מבנים גדולים מעוצבים כיד הדמיון על ידי מיטב המעצבים בעולם. כל מבנה כזה נע על גלגלים, עליהם יש רקדנים, זמרים, תזמורות וכל מיני פירוטכניקות ופעלולים כיד הדמיון. בין המבנים צועדים – בקצב הסמבה קבוצות של המוני רקדנים, מתופפים ומנגנים המחופשים בתחפושות מגוונות ומושקעות במיוחד. הכל מתרחש בסדר מופתי, ובתיזמון מדוייק לקול מופע זיקוקים המבשרים על כניסת הקבוצה הבאה.
כל הקהל קם על הרגליים ומריע לתהלוכה. ברקע באמצעות מערכות הגברה אדירות מושמע השיר של כל קבוצה שהושמע כמה חודשים קודם לכן בכל אמצעי התקשורת – כך שכולם מכירים את השיר ורוקדים לצליליו.
חמישה בתי ספר הספיקו לנו ובחמש לפנות בוקר, אחרי צפייה של 8 שעות במופע מרהיב שקשה להכיל החלטנו לפרוש.
האווירה באמת מחשמלת.
הברזילאים אנשים מקסימים, חייכנים ומסבירי פנים. טעמנו טעימה קטנה מברזיל. נהננו מאוד.

האיגואסו - מים ומים ומים וגם ג'ונגל


האיגואסו
נפרדנו מברילוצ'ה – וטסנו לאיגואסו. 2 טיסות פנים עם חניית ביניים בבואנוס איירס. הגענו אחר הצהריים למלון שלנו Grand Crucero Hotel שנמצא בפאתי העיר. מחלון המלון רואים את הג'ונגלים של האיגואסו – מרשים ביותר.





בערב הלכנו לקצה העיר למשולש הגבולות: ברזיל, פרגוואי וארגנטינה. שם צפינו במופע מזרקות מים בשילוב אור וצבע. ראינו כבר מופעים מרשימים יותר מאלו, אבל מה שכן ראינו בנוסף ואהבנו זה את ילדי הנייטיבס – שרידים משבט הגווארני – המקומיים שגרו בג'ונגל לפני הגעת המאגרים האירופאים. הילדים בעלי חזות אינדיאנית מוכרים עם אמותיהם מוצרים של עבודות יד. המקלחת היומית שלהם היא במזרקות הללו. והם היו כל כך מאושרים ושמחים כשהמתזים החלו לעבוד.
למחרת בבוקר יצאנו לסיור בהדרכת רודריגו לחזות במפלי האיגוטסו שבצד הארגנטיני– מדריך מעולה בעל חוש הומור והמון ידע. מרתק ממש. המפלים מזרימים את מימיו של נהר האיגואסו בקצב של מיליוני ליטרים בשניה בגבהים משתנים של עד 82 מטר. אומרים שיש שם כ-275 מפלים – אבל מי סופר.



הסיור בין המפלים נעשה על מאות מטרים של שבילי מתכת. ניתן להתקרב מטרים ספורים מהמפלים, ולהתרשם מעוצמת הנפילה של המים והכמות הבלתי נתפסת של המים המתנפצים ברעש אדיר על הסלעים.
המפלים, הנמצאים במשולש הגבולות שבין ברזיל, פרגוואי וארגנטינה, נחשבים, ובצדק, לאחד מאתרי הטבע המרשימים בעולם ואף זכו להיכלל ברשימת "שבעת פלאי עולם של הטבע".


"גרון השטן" – החלק המרשים ביותר של המפלים, אכן מצדיק את שמו ונותן לנו להבין כמה אנחנו קטנים ביחס לעוצמתו האדירה של הטבע. מדובר בלוע אדיר ממדים המנקז אליו את הנהר בעשרות מפלים וכל זה מלווה ברעש מחריש אוזניים ומסך של רסס, שלא מאפשר לראות את הקרקעית.
התצפית ממוקמת ממש מעל ל"גרון" ומאפשרת מצד אחד להתפעל מעוצמת המים הנופלים ומצד שני להתרשם מהשלווה בה זורם הנהר עד שהוא מגיע לנקודת הנפילה הבלתי נמנעת.


בשמורה ניתן לראות בין השאר גם חיות שמסתובבות בין המבקרים: רקונים עם אף ארוך וזנב פחות מהודר, קפיברות, צבי ים, וגם קימן – תנין שנראה כאילו עשוי מפלסטיק – שעות הוא היה בדום שתיקה ללא כל תזוזה. הוסבר לי שהוא כך צד את טרפו שחושב שהוא חלק מהסלע ומתיישב בסמוך לפיו, כאילו מוגש לו לארוחה.
גם בעלי כנף כמו המוני פרפרים צבעוניים, סוג של נקר עם מצנפת צהובה, עיטים, וציפורים שונות. תופעה מדהימה היתה קבוצה ענקית של זחלים שנעה בקבוצה ונראית כמו נחש קצר ועבה וזאת להרתיע את הטורפים, כוחה של קבוצה.


סיימנו את הביקור בשיט בסירת מנוע מתחת למפלים -  שם קיבלנו את התחושה של נפילת המים לנהר וגם מקלחת טובה של מי המפלים. חוויה נהדרת.
למחרת בבוקר – עוברים לצד הברזילאי ולפארק הציפורים.



זהו פארק גדול ומרשים ביופיו בצד הברזילאי של המפלים, עשוי בטוב טעם בתוך יער טרופי טיפוסי. הפארק מכיל מאות סוגי ציפורים, הנעות בכלובים גדולים שאליהם נכנסים המבקרים ולא להיפך. רוב הציפורים בפארק ניצלו מציידים ומסוחרי ציפורים, שפעלו שלא כחוק. יש שם ציפורים מיוחדות וצבעוניות כמו התוקן, פלמינגו, תוכים ממינים שונים, וגם דורסים מרשימים. וכמו כן מצויה שם גם חוות פרפרים.

ברילוצ'ה - נופים, אגמים, צמחייה, שוקולד, גלידה ובשר - זה מה שזה


ברילוצ'ה עיר יפה מוקפת אגמים והרים, עיר של בשר, שוקולד וגלידה...
המלון שלנו ממקום אי שם על גבעה שמשקיפה ממרחק על העיר. קצת מאכזב, אבל החלטנו שזה לא מה שישבור אותנו. אולי אפילו יש בזה יתרון... נצטרך להזיע קצת בדרך אל הגלידה והשוקולד... את הירידה לעיר עשינו בעזרת טרמפים. כבר זמן רב שלא תפסתי טרמפים ולהפתעתי... עצרו לנו וגם הצלחנו לקשקש בספרדית ובפנטומימה. נסענו פעם עם סוחר בשר, ופעם עם משפחה מצ'ילה... משעשע.


יום ראשון בברילוצ'ה יצאנו לסיור בעיר ובסביבותיה, עלינו ברכבל סקי על הר הקמפניירה – תצפית פנורמית מדהימה על העיר המוקפת אגמים והרים – שוויץ של דרום אמריקה.
חשבתי לעצמי... איך הילדים מציירים את המפה שלהם בשעור גאוגרפיה על כל האגמים והמפרצים מסביב? בלתי אפשרי ...
הסתובבות של אחר הצהריים ברחוב הראשי הובילה אותנו לסטייק ולגלידה וגם לטעימות  שוקולד.


יום נוסף בברילוצ'ה ואנחנו מוצאים את עצמנו נרשמים לטיול רכיבה על סוסים. נוסעים כשעה אל מחוץ לעיר אל אסטנסיה סאן רמון.

שם מקבל את פנינו "מושבניק" תוצרת ארגנטינה, מכבד אותנו בלחמניות תירס וכמובן מאטה – הכוס הקטנה עם עשבי התיבול וקשית – שעוברת בין כל הקבוצה. אני נמנעתי, לא מתערבבת עם חיידקים של אחרים. מתארגנים אחרי תדרוך והסבר על האייל האדום והקונדורים. עוד כמה מילים על הוראות בטיחות ויצאנו לדרך כעשרה רוכבים עם הגאוצ'ו הממונה – חסוס. איזה שם מצוין לסייס שלקוח היישר מהמערב הפרוע.


הדרך עוברת באזור הבתה – הערבה של פטגוניה כשמידי פעם מזדקרים סלעים ענקיים בצבע חום אדמדם. בתוך הסלעים רואים את מרבצי הקינון של הקונדורים לפי הלשלשת. הם באים לאזור הזה בתקופת החורף כשהשלג יורד בהרי האנדים הגבוהים ואין ביכולתם לצוד את טרפם.

מידי פעם עלו בי הרהורים – מה אני עושה על סוס באמצע חופשת סמסטר? או מה הייתי חושבת על דוד אם היה מציע לי לקפוץ לאיזה טיול רכיבה על סוסים בחוף בית ינאי – הייתי בטוחה שיצא מדעתו... אבל פה בערבות פטגוניה זה ממש הגיוני וסביר.
המסלול לכל אורכו עבר עבר לצד נחל זורם – ובכל מעבר מים הסוסה שלי ורק שלי התעקשה לנצל את ההזדמנות  ולשתות ממימי הנחל.במהלך הרכיבה הגעתי גם למסקנה שאכן כדברי השיר "אין סוסים שמדברים עברית"... הסוסה שלי עשתה כרצונה ובכלל לא הקשיבה לי. לאחר רכיבה של שעתיים בנופים מרהיבים חזרנו לחווה, שם חיכתה ארוחת אסאדו משובחת – וגם לי הצמחונית הכינו איזה תבשיל ירקות טעים.
חזרנו לברילוצה עייפים אך מרוצים בתחושת סיפוק שחווינו את השטח ווהרווחנו את לחמנו, אז ירדנו על עוד גביע ענק של גלידה.


יום נוסף בברילוצה  - הפעם אל אזור מלון השאושאו – מלון יוקרתי מאוד מחוץ לעיר – זה שהילרי ואובמה היו בו. לא ריגש אותנו, אז החלטנו לעשות טיול רגלי במסלול סמוך בתוך יער גשם יפה הזרוע בעצים עבי גזע שהוביל אותנו אל האגם מורנו.
לאחר כ-7 ק"מ סיימנו את המסלול וחזרנו באוטובוס אל מרכז העיר הישר למסעדת הבשר "דון אלברטו" בה הרגשנו כמו במסעדה בתל אביב, כולם כולל המלצרית מדברים עברית.
שוב סטייק על הצלחת (רך כמו חמאה) וסלט משובח של המון חסה עם אמפנדס גבינה – טעים באמת.
טיסה מברילוצה מביאה אותנו ליעד הבא – האיגואסו.

פוארטו וארס ועוברים את האנדים ב-3 אוטובוסים ו-4 סירות...לארגנטינה


פוארטו וארס
עיירה של כשני רחובות עיקריים יושבת על מפרץ יפה לאורך החוף של אגם יאנקיווה. בתי המלון פרוסים מעבר לכביש העוטף את החוף.
מדהים לחשוב שהאנשים הללו קמים כל בוקר ומהחלון רואים חמישה הרי געש.




האחרון הר הגעש קלבוקו ("מים כחולים" בשפת המפוצ'ה) "השתעל" לפני שנתיים והאפר כיסה את כל האזור... אבל הצ'ליינים "דאגו" לשלוח את רוב האפר, בעזרת הרוחות כמובן, לכיוון ארגנטינה.
האוסורנו הוא הר געש גדול ומרשים, גאומטריה מדוייקת של חרוט קלאסי ... הר געש פעיל במחוז לוס לאגוס בדרום צ'ילה. ההר שוכן בגדה הדרום-מזרחית של אגם יאנקיווה, מתנשא לגובה של 2,652 מ' מעל פני הים ומשקיף על אגם טודוס לוס סנטוס. הוא מזוהה מאוד ונראה למרחקים מכל מקום אם אין עננים בסביבה.
אוסורנו הוא אחד מהרי הגעש הפעילים ביותר באנדים של דרום צ'ילה, עם 11 התפרצויות מתועדות בין השנים 1575 ו-1869. הבזלת וזרימת הלבה שנוצרו בזמן התפרצויות אלו הגיעו לאגמים שלמרגלותיו ומשפיעים על צבע המים.


עם בוקר לקחנו סיור מודרך לעיירה שכנה שנקראית פרוטייאר. עיירה שנוסדה בתחילת המאה ה-19 על ידי מהגרים גרמנים קתולים משכילים בעידוד הממשל הצ'לייני. מרבית הבתים בעיירה בנויים מעץ בסגנון אירופאי. בעיירה מוזיאון המשחזר את בתיהם של ראשוני המאגרים היקים שהותירו את חותמם על העיירה וסביבותיה עד היום. המקום מטופח מאוד, מוצגים שם בתי המגורים על אורח חייהם, כלי הבית וכלים חקלאים, חקלאות הייתה פרנסתם העקרית.
יש להניח שבשל הגרעין של ההתיישבות הגרמנית הזו שהתפתחה והיכתה שורשים בצ'ילה ובארגנטינה בעשורים הראשונים של המאה ה19, המקום הפך להיות מקלט נוח להרבה מאוד נאצים אחרי מלחמת העולם השניה.

יום מעבר מצ'ילה לארגנטינה
בפורטו וארס עלינו על אוטובוס של חברת התיירות ויצאנו לדרך. מעבר הגבול בין צ'ילה לארגנטינה דרך הרי האנדים בנסיעה משולבת עם שיט. בשטח הררי מאוד, יערות גשם, שיט באגמים שמחליפים צבעים בין כחול לירוק ולטורקיז. לאורך המסלול שלקח חצי יממה החלפנו ארבעה אטובוסים ושלוש ספינות קאטמראן. בפארק פויאואה עצרנו להפסקת צהריים והמשכנו בהפלגה ליעד... הגענו לברילוצה.

טורס דל פאינה - שלושה מגדלי גרניט - וטרק מהנה ביותר



הדרך אל צ'ילה מארגנטינה  ממחישה מאוד את ההבדל בין שתי הארצות. הדרך המובילה לצ'ילה היא דרך עפר, אבנים ומה לא. במחסום הגבול עם הכניסה לצ'ילה, לפתע מתחיל כביש סלול. עברנו את מעבר הגבול Cerro Castill. זה אחד הסממנים שהגענו לארץ קצת יותר מאורגנת ומסודרת מארגנטינה.

מעבר הגבול זוהי פרוצדורה של החתמות דרכונים, אבל בעיקר בדיקת המזוודות. הצ'ליינים מקפידים מאוד להעביר כל מזוודה במכונה, לא נורא אם העברת איזה חומר חשוד. העיקר אל תעביר פירות וירקות. לנו היה לימון אחד זרוק איפה שהוא במזוודה – מה שדרש מאתנו לפתוח את המזוודות ולהוציא את האסור. אחרת, אם לא הצהרת על זה מראש אתה עלול לשלם קנס של 400 דולר.
יש גם כלבים שמרחרחים... בקיצור לא כדאי להתעסק איתם.



בדרך אל שמורת הטורס דל פאינה - שלושה צוקי גרניט הנראים כמגדלים - עצרנו בנקודות תצפית על הטורס. הם קיבלו יפה את פנינו – ברורים וצלולים על רקע שמיים כחולים – אבל כעבור כעשר דקות (נתנו לנו איזה פוטו – אופ) לבשו את שמיכת העננים ולא נראו עד שעזבנו את השמורה. עצרנו במפל שוצף שבסביבתו הבנו שהרוחות באל צ'לטן רק לימדו אותנו איך להתנהג עם הרוח.
בנקודת איסוף ירדנו ממשאית הארבע על ארבע ורכב אחר לקח אותנו להוסטל פאואה. אמצע השום מקום אבל על אי בתוך האגם. גשר שקצת מתנדנד מחבר מהחוף אל ההוסטל. אין מצב שמהנדס אישר את הדבר הזה. לוחות עץ שמהם בנו את הגשר נראו כמו שיניים חסרות.
במלון הבנתי שהקשר שלי עם העולם החיצון תלוי בחסדי הרוח. ואכן לעתים היה אינטרנט ולעיתים לא. וכך גם לגבי המים החמים.




למחרת התארגנו למסלול הליכה. היינו קשובים לעצות המטיילים החולפים. בשמורת הטורס כמה מסלולים ידועים. יש את ה"W" ואת ה"O" שדורשים שהייה ארוכה במקום.
אנחנו החלטנו לעשות V – זאת אומרת חתיכה אחת של W. מסלול יומי ויפה שמסתתר בואדי בין ההרים ונחבא מין הרוחות. הלכנו בתוך השמורה - זו היא אחד מסמליה הטבעיים והמרהיבים של פטגוניה. השמורה מוכרת וידועה בזכות שלושה עמודי גרניט מרהיבים מלווים באגמי טורקיז, קרחוני ענק ונהרות שוצפים.
מה שהעיב על המראות המדהימים זה השריפה הענקית שנגרמה על ידי מטייל ישראלי שעל פי השמועה הדליק נייר טואלט מתוך כוונה לשמור על הסביבה, אבל במקום זה הדליק את כל השמורה בעזרת הרוחות העזות.
הליכה בין הגזעים השרופים תורמת לתחושה של הליכה על כוכב אחר הלקוח מסרט מדע דמייני.
ארבע בבוקר – איסוף מהטורס לשדה התעופה ה"קרוב" ביותר לשמורה סמוך לעיירה פואנטו ארנס – נסיעה של חמש וחצי שעות. טיסה של שעתיים ואנחנו בפוארטו מונט – בדרך לעיר הקיט פוארטו וארס – למרגלות הרי הגעש אוסרנו וקלבוקו.