ריו דה ז'נרו – פרוש השם: הנהר של ינואר. זהו החודש שבו הגיעו
הפורטוגלים הראשונים למקום וחשבו שהגיעו לשפך של נהר... לאחר שהכירו את האזור
התברר להם שזהו אחד מהמפרצים הרבים לחופה של ריו. העיר שוכנת לחופי האוקיאנוס
האטלנטי ומפרצים רבים לה. חופי הים צבועים בחול דק ובהיר. והעיר עצמה ירוקה ומלאה
בצמחייה כשמידי פעם מזדקרים הרי גרניט, שרידים עתיקים מפעילות וולנקית.
אנחנו הגענו לכאן עם חששות משום שנאמר לנו ששוד וביזה הם שגרת המקום.
למזלנו לא חווינו זאת. להיפך – אווירה נינוחה, שמחה - וכך העברנו את השבוע בברזיל.
הסמל של ריו מאוד מפורסם ומציץ מכל גלויה אפשרית (של ריו) – זהו פסל "ישו
הגואל" שמתצפת אל העיר. פסל ענק שנבנה ב-1931, המתנשא לגובה 38
מטרים בדמותו של ישו וממוקם בראש הר הקורקובדו. ההר כולו מכוסה ביער טרופי צפוף,
יער טיז'וקה.
בשל גודלו של הפסל ומיקומו הגבוה הוא נראה כמעט
מכל מקום בריו דה ז'נרו וסביבותיה, אבל רק כשעומדים למרגלותיו של הפסל ניתן באמת
לחוש את עוצמתו וגודלו. אל הפסל מגיעים בשני רכבלים. ב-2007
נבחר הפסל לאחד משבעת פלאי תבל החדשים שנבנו בידי אדם.
אתר נוסף לתצפית מרהיבה על העיר הוא הר הסוכר
שנקרא כך מכיוון שהוא מזכיר חרוט סוכר מזוקק, בדומה לאלו שיוצרו בבתי החרושת לסוכר
בברזיל.
בכל התצפיות אפשר לראות את הפאבלות, שכונות
צפופות ועמוסות שנמצאות תמיד בשולי האזורים העשירים. סביב הפאבלות נרקמים תמיד
סיפורים מסמרי שיער על פשע ועוני. החלטנו לראות את זה מקרוב. היעד פאבלה
רוסינייה – עלינו עם קרלוס – מדריך טיולים שגר וחי בפאבלה ולקח אותנו לבקר בשכונה
שלו. קרלוס, צנום ושחרחר, חסר שיניים. פגשנו אותו מחוץ לדלת המלון, לא האמנו שזה
האיש שיוביל אותנו בסיור. אבל כעבור דקה שמענו אותו (באנגלית רהוטה) והחיוניות
והחביבות שלו שכנעו אותנו שאנחנו בידיים טובות.
הפאבלה היא שכונה שבה גרו העבדים השחורים שהובאו
מאפריקה על ידי הפורטוגלים. כיום בני המעמד הנמוך ואנשים בעלי קשיים כלכליים גרים
שם. חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא השתלבו בחברה
הברזילאית. הפאבלה בנויה לרוב מבקתות ופחונים שנבנו בבנייה לא חוקית, ללא מערכות מסודרות
של ביוב, מים וחשמל. הפאבלות מהוות זירת פעולה לפשע ולסמים, ולכן לילדים שנולדו בפאבלה
אין סיכויים גדולים לצאת ממנה ולהשתלב בחברה הברזילאית. דרכי הגישה והתחבורה אל
תוך הפאבלות הן דרכי עפר במקרה הטוב ולעיתים אין כלל כבישים המחברים אותם אל שאר חלקי
העיר.
בכל השנים הפאבלות היו מבנים
ארעיים שנבנו מחומרים מתכלים כמו קרטונים ופחונים ונהרסו חליפות על ידי השלטונות
בגלל בניה לא חוקית. רק לאחרונה אחרי ביקור האפיפיור שפנה אל השלטונות וביקש שלא
יהרסו יותר את הפאבלות – הפכו השכונות הללו לשכונות עוני קבועות בשולי השכונות
העשירות.
קיימות כ-750 פאבלות. כמו שקרלוס הגדיר – אנשי הפאבלות הם העבדים של
ברזיל העכשווית. עשינו את דרכנו בין הבתים. אנשים גרים בחדר אחד, לרוב ללא חלונות,
בצפיפות שאי אפשר לתאר. המבואות והדרכים שבין הבתים ברוחב של 40-50 ס"מ. נאלצתי
ללכת על הצד הצר שלי... חוטי חשמל שעוברים בעירבוביה, ביוב ומים זורמים מכל עבר.
בהדרכה של קרלוס הרגשנו שהוא מדבר מדם ליבו. כועס מאוד על השלטון
בברזיל. כל מי שפגשנו – בלי יוצא מין הכלל – דיבר על השחיתות ועל השוחד שזה עניין
יום יומי בכל רשויות השלטון ברזיל .
בריו חווינו את כל הניגודים האפשריים – הרים ומצוקים כנגד חופי הים
הקלאסיים של קופקבנה ואיפנמה. עניים מרודים ועשירים גדולים – בתים מפוארים לעומת בתי
הפאבלות. קונטרסים בלץי אפשריים.
אבל מעבר לנופים מה שמאוד מיוחד כאן זה הנוף האנושי.
הגענו לימי הקרנבל בריו והתמקמנו בחוף הקופקבנה. הגענו לחגיגה עצומה. העיר שמחה. מזג האוויר חם ולח. מידי פעם יורד גשם – וולקאם טו זה ביג פארטי. ארץ טרופית. עצים טרופים, אנשים שותים מקוקוסים ברחוב, אננס מוגש בכל ארוחה. והאנשים - מכל הסוגים, מכל הצבעים ובכל הגילאים - המוני אנשים ברחובות מהלכים בבגדי-ים מינימליים, בחורים הולכים רק עם בגד ים וללא חולצה והבנות... במקרה הטוב איזו חזיה קטנה, אבל גם שתי מדבקות של נצנצים על הציצים מספיקות כדי לצאת לרחוב. יש כאן הרגשה שהכל מותר והכל בסדר.
הקרנבל
אז מה זה הדבר הזה שבגללו מגיעים לכאן מיליונים
מכל העולם?
הקרנבל מתחיל כל שנה חמישים יום לפני חג הפסחא ונמשך
כשבוע ימים, אבל נערכים אליו כל השנה. תחילתו של החג במאה ה-16 כחג דתי, נחגג בצורות
שונות בעולם הנוצרי כולו, בצרפת ובעוד מקומות בארה"ב מוכר כמרדי-גרא.
בברזיל לבש החג עם השנים צורה ומימדים
מיוחדים... במהלך ימי הקרנבל מתרחשים ברחבי ברזיל תהלוכות רחוב עממיות שנקראות
בלוקוס, משאית עם נגנים או רק מוזיקה ורמקולים ענקיים נוסעת לאיטה וסביבה המוני אנשים
שמחים במסכות ותחפושות רוקדים וצוהלים ברחובות.
אנחנו הלכנו לבולוקוס האלו ומצאנו את עצמנו עם
נהרות אדם – כמובן שכישראלים מיד בדקנו את סידורי הביטחון והזהירות – לא מצאנו
אותם.
לקרנבל הברזילאי מוניטין של חגיגת "שכרון
חושים", מתמסרים למוזיקה ולתענוגי שתייה, ומין... הכל מותר. צעירים שמתגפפים
ומתנשקים בכל פינה, רוקדים ושרים. עוברים ממסיבה למסיבה והכל ברחוב.
חוץ מחגיגות הרחוב יש את הארוע המרכזי בסמבדורום.
קנינו כרטיסים מראש למופע המרכזי של הקרנבל. זו תחרות שנערכת כל שנה
בימי הקרנבל בין מועדני הסמבה הגדולים בסמבודרום – איצטדיון ענק הנפרש על פני רחוב
באורך של מאות מטרים ומכיל מאות אלפי צופים היושבים על טריבונות משני צידי הרחוב –
עם מקומות מסומנים.
התחרות הזו מתנהלת כמו ליגת אלופות בכדורגל – יש טורניר שמתרחש כל
השנה והמנצחים עולים לליגת האלופות, כאשר הגמר מתנהל בין 16 המועדנים הטובים ביותר
במהלך ימי הקרנבל.
בתחרות יש שופטים והיא מתנהלת על פי חוקים מאוד קשוחים. בתי הספר
לסמבה אלו הם למעשה מועדוני שכונות שמתארגנים לתחרות במשך חודשי השנה. כל בית ספר מציג
את מרכולתו על פי נושא נבחר בתהלוכה לאורך הסמבודרום ולעיניהם של עשרות אלפי צופים
וביניהם גם השופטים. משך הזמן של התהלוכה הוא בין 62-72 דקות, חריגה בזמן מורידה
נקודות.
המצעד של כל מועדון מורכב מחמישה מבנים גדולים מעוצבים כיד הדמיון על
ידי מיטב המעצבים בעולם. כל מבנה כזה נע על גלגלים, עליהם יש רקדנים, זמרים,
תזמורות וכל מיני פירוטכניקות ופעלולים כיד הדמיון. בין המבנים צועדים – בקצב
הסמבה קבוצות של המוני רקדנים, מתופפים ומנגנים המחופשים בתחפושות מגוונות ומושקעות
במיוחד. הכל מתרחש בסדר מופתי, ובתיזמון מדוייק לקול מופע זיקוקים המבשרים על
כניסת הקבוצה הבאה.
כל הקהל קם על הרגליים ומריע לתהלוכה. ברקע באמצעות מערכות הגברה
אדירות מושמע השיר של כל קבוצה שהושמע כמה חודשים קודם לכן בכל אמצעי התקשורת – כך
שכולם מכירים את השיר ורוקדים לצליליו.
חמישה בתי ספר הספיקו לנו ובחמש לפנות בוקר, אחרי צפייה של 8 שעות
במופע מרהיב שקשה להכיל החלטנו לפרוש.
האווירה באמת מחשמלת.
הברזילאים אנשים מקסימים, חייכנים ומסבירי פנים. טעמנו טעימה קטנה
מברזיל. נהננו מאוד.
תם פרק דרום אמריקה.
קישורים לכל הפרסומים בטיול הזה
קישורים לכל הפרסומים בטיול הזה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה